בני אדם מודרניים חייבים את חברותם עם חתולים למצרים הקדמונים. בסופו של דבר הם באו להוקיר אותם כחיות מחמד אהובות ולהעריץ אותם כחיות קדושות.
תשע נשמות
המיתוס הידוע לפיו לחתולים יש תשעה חיים החל במצרים העתיקה. מקורו של מיתוס זה מיוחס לאופי הזריז של החתולים וליכולתם לנחות על רגליהם ללא פגע מגבהים ונפילות.
אלת החתול
אלת החתולים הייתה אלוהות מצרית קדומה מועדפת. שמה היה באסטט, והיא תוארה כאישה עם ראש חתול בית. היא חגגה בפסטיבלים מלאי חיים במקדשה בעיירה בובאסטיס, דרומית לקהיר. למעשה, הפסטיבל שלה היה אחד הפופולריים ביותר בלוח השנה המצרי. חתולים שמתו הובלו לבובאסטיס כדי לחנוט אותם ולקבור אותם בכלי קיבול. אלפים נקברו בקטקומבות באתר, בין השאר כדי להעביר את המסרים של בעליהם לאלים. באסטה הייתה כל כך נערצת שאפילו הפרעונים הקימו לה מקדשים.
לתפוס עכברים לנצח
במצרים העתיקה, בני אדם חנוטים נקלעו לדברים שהם יזדקקו להם בחיים הבאים, כמו אוכל. ככל הנראה, חתולים לא היו יוצאי דופן. עכברים חנוטים נמצאו לצד חתולים חנוטים, ומספקים מזון ובידור לחיים שלאחר המוות.
כיבוש איומים אמיתיים ומיתיים כאחד
חתולים צדו הן את המכרסמים שאיימו על תבואת המצרים הקדמונים והן את אויב הארכי האחר שלהם: נחשים. כפי שניתן היה לצפות, המצרים הקדמונים נבהלו מהפוטנציאל הקטלני של נחשים. פחד זה בא לידי ביטוי במיתולוגיה שלהם. האוגדואד היו ארבע התגלמויות נשיות של כאוס יסודי שיוצגו על ידי נחשים. אחד מהם, אפופיס, יכול היה לגרום לאפוקליפסה על ידי מארב לשמש, לה היא שכבה בכל לילה. למרות שלא ניתן היה להרוג את אפופיס, קברי הפרעונים תיארו לעיתים קרובות סצנות של אל השמש האדיר רא שקוצץ אותו לרסיסים בדמות חתול.
